| Chapter 14 |
1 | אשר היה דבר־יהוה
אל־ירמיהו על־דברי
הבצרות׃
|
|
2 | אבלה יהודה ושעריה
אמללו קדרו לארץ
וצוחת ירושלם
עלתה׃
|
|
3 | ואדריהם שלחו
צעוריהם למים באו
על־גבים לא־מצאו
מים שבו כליהם
ריקם בשו והכלמו
וחפו ראשם׃
|
|
4 | בעבור האדמה חתה
כי לא־היה גשם
בארץ בשו אכרים
חפו ראשם׃
|
|
5 | כי גם־אילת בשדה
ילדה ועזוב כי
לא־היה דשא׃
|
|
6 | ופראים עמדו
על־שפים שאפו רוח
כתנים כלו עיניהם
כי־אין עשב׃
|
|
7 | אם־עונינו ענו בנו
יהוה עשה למען שמך
כי־רבו משובתינו
לך חטאנו׃
|
|
8 | מקוה ישראל מושיעו
בעת צרה למה תהיה
כגר בארץ וכארח
נטה ללון׃
|
|
9 | למה תהיה כאיש
נדהם כגבור
לא־יוכל להושיע
ואתה בקרבנו יהוה
ושמך עלינו נקרא
אל־תנחנו׃
|
|
10 | כה־אמר יהוה לעם
הזה כן אהבו לנוע
רגליהם לא חשכו
ויהוה לא רצם עתה
יזכר עונם ויפקד
חטאתם׃
|
|
11 | ויאמר יהוה אלי
אל־תתפלל בעד־העם
הזה לטובה׃
|
|
12 | כי יצמו אינני שמע
אל־רנתם וכי יעלו
עלה ומנחה אינני
רצם כי בחרב וברעב
ובדבר אנכי מכלה
אותם׃
|
|
13 | ואמר אהה אדני
יהוה הנה הנבאים
אמרים להם לא־תראו
חרב ורעב לא־ יהיה
לכם כי־שלום אמת
אתן לכם במקום
הזה׃
|
|
14 | ויאמר יהוה אלי
שקר הנבאים נבאים
בשמי לא שלחתים
ולא צויתים ולא
דברתי אליהם חזון
שקר וקסם ואלול
ותרמות לבם המה
מתנבאים לכם׃
|
|
15 | לכן כה־אמר יהוה
על־הנבאים הנבאים
בשמי ואני
לא־שלחתים והמה
אמרים חרב ורעב לא
יהיה בארץ הזאת
בחרב וברעב יתמו
הנבאים ההמה׃
|
|
16 | והעם אשר־המה
נבאים להם יהיו
משלכים בחצות
ירושלם מפני הרעב
והחרב ואין מקבר
להמה המה נשיהם
ובניהם ובנתיהם
ושפכתי עליהם את־
רעתם׃
|
|
17 | ואמרת אליהם
את־הדבר הזה תרדנה
עיני דמעה לילה
ויומם ואל־ תדמינה
כי שבר גדול נשברה
בתולת בת־עמי מכה
נחלה מאד׃
|
|
18 | אם־יצאתי השדה
והנה חללי־חרב ואם
באתי העיר והנה
תחלואי רעב כי־
גם־נביא גם־כהן
סחרו אל־ארץ ולא
ידעו׃
|
|
19 | המאס מאסת
את־יהודה אם־בציון
געלה נפשך מדוע
הכיתנו ואין לנו
מרפא קוה לשלום
ואין טוב ולעת
מרפא והנה בעתה׃
|
|
20 | ידענו יהוה רשענו
עון אבותינו כי
חטאנו לך׃
|
|
21 | אל־תנאץ למען שמך
אל־תנבל כסא כבודך
זכר אל־תפר בריתך
אתנו׃
|
|
22 | היש בהבלי הגוים
מגשמים ואם־השמים
יתנו רבבים הלא
אתה־הוא יהוה
אלהינו ונקוה־לך
כי־אתה עשית
את־כל־אלה׃
|
|