| Chapter 2 |
1 | והיה מספר
בני־ישראל כחול
הים אשר לא־ימד
ולא יספר והיה
במקום אשר־יאמר
להם לא־עמי אתם
יאמר להם בני
אל־חי׃
|
|
2 | ונקבצו בני־יהודה
ובני־ישראל יחדו
ושמו להם ראש אחד
ועלו מן־ הארץ כי
גדול יום יזרעאל׃
|
|
3 | אמרו לאחיכם עמי
ולאחותיכם רחמה׃
|
|
4 | ריבו באמכם ריבו
כי־היא לא אשתי
ואנכי לא אישה
ותסר זנוניה מפניה
ונאפופיה מבין
שדיה׃
|
|
5 | פן־אפשיטנה ערמה
והצגתיה כיום
הולדה ושמתיה
כמדבר ושתה כארץ
ציה והמתיה בצמא׃
|
|
6 | ואת־בניה לא ארחם
כי־בני זנונים
המה׃
|
|
7 | כי זנתה אמם הבישה
הורתם כי אמרה
אלכה אחרי מאהבי
נתני לחמי ומימי
צמרי ופשתי שמני
ושקויי׃
|
|
8 | לכן הנני־שך
את־דרכך בסירים
וגדרתי את־גדרה
ונתיבותיה לא
תמצא׃
|
|
9 | ורדפה את־מאהביה
ולא־תשיג אתם
ובקשתם ולא תמצא
ואמרה אלכה ואשובה
אל־אישי הראשון כי
טוב לי אז מעתה׃
|
|
10 | והיא לא ידעה כי
אנכי נתתי לה הדגן
והתירוש והיצהר
וכסף הרביתי לה
וזהב עשו לבעל׃
|
|
11 | לכן אשוב ולקחתי
דגני בעתו ותירושי
במועדו והצלתי
צמרי ופשתי לכסות
את־ערותה׃
|
|
12 | ועתה אגלה
את־נבלתה לעיני
מאהביה ואיש
לא־יצילנה מידי׃
|
|
13 | והשבתי כל־משושה
חגה חדשה ושבתה
וכל מועדה׃
|
|
14 | והשמתי גפנה
ותאנתה אשר אמרה
אתנה המה לי אשר
נתנו־לי מאהבי
ושמתים ליער
ואכלתם חית השדה׃
|
|
15 | ופקדתי עליה
את־ימי הבעלים אשר
תקטיר להם ותעד
נזמה וחליתה ותלך
אחרי מאהביה ואתי
שכחה נאם־יהוה׃
|
|
16 | לכן הנה אנכי
מפתיה והלכתיה
המדבר ודברתי
על־לבה׃
|
|
17 | ונתתי לה את־כרמיה
משם ואת־עמק עכור
לפתח תקוה וענתה
שמה כימי נעוריה
וכיום עלתה
מארץ־מצרים׃
|
|
18 | והיה ביום־ההוא
נאם־יהוה תקראי
אישי ולא־תקראי־לי
עוד בעלי׃
|
|
19 | והסרתי את־שמות
הבעלים מפיה
ולא־יזכרו עוד
בשמם׃
|
|
20 | וכרתי להם ברית
ביום ההוא עם־חית
השדה ועם־עוף
השמים ורמש האדמה
וקשת וחרב ומלחמה
אשבור מן־הארץ
והשכבתים לבטח׃
|
|
21 | וארשתיך לי לעולם
וארשתיך לי בצדק
ובמשפט ובחסד
וברחמים׃
|
|
22 | וארשתיך לי באמונה
וידעת את־יהוה׃
|
|
23 | והיה ביום ההוא
אענה נאם־יהוה
אענה את־השמים והם
יענו את־הארץ׃
|
|
24 | והארץ תענה
את־הדגן
ואת־התירוש
ואת־היצהר והם
יענו את־יזרעאל׃
|
|
25 | וזרעתיה לי בארץ
ורחמתי את־לא רחמה
ואמרתי ללא־עמי
עמי־אתה והוא יאמר
אלהי׃
|
|